ארטור היה אחד הקרבנות הראשונים של היטלר והוכה קשות. אחיו, יהושוע פנה לאהובתו מרי טולדנו לרדו שהיה לה רישיון עליה לפלשתינה (סרטיפיקט). מרי שאיבדה את החבר שלה, כי הייתה יהודייה, ונפרדה מאחותה טרודה שנסעה לצ'ילי עם בן עשירים שנשלח, לחפש כלה. ראה אותה מעצבת חלון ראווה ונשבה. מרי נישאה לארטור משפחת הימן עולה לפלשתינה. יהושוע לכפר גלעדי. משה ויהודה לעין חרוד. מרי וארטור לקריית ביאליק. בעליה החמישית, לפי הסכם ארלוזורוב אפשר היה להוציא רק רכוש, ולא כסף. לכן כל משפחה, רכשה ליפט עבור משק הבית. הליפט היה ארגז עץ מצופה בניר זפת. (כמו קונטיינר של היום) ארגון היקים הוסיף לליפט מכונות וציוד שנמכרו, ובכסף בנו את קירית ביאליק. הליפט נימסר למשפחה. מהליפט הזה נעשה השולחן הצהוב שסיים ברחוב סולד. והרהיטים, האחרונים, ממשק הבית, שידה אצל יואב וארונית אצל תמר. ליפטים שימשו פתרונות דיור בכל הארץ. ארטור, שהיה חייט פתח חנות בחיפה, מרי הייתה עקרת בית, והשכירה חדר בבית כתוספת הכנסה. לפי דרישת ארטור מרי ניהלה מטבח כשר, אשר בוטל כשהיא תפסה אותו, מעשן ביום כיפור. תרצה דיברה גרמנית עד גיל חמש כי מרי העדיפה, גרמנית טובה, על עברית גרועה . תרצה הייתה הילדה הראשונה שנולדה בקרית ביאליק, בשנת תרצ"ה, ולכן נקראה תרצה. תרצה למדה בבית ספר עממי (בעברית). תיכון ב"אמנה" בחיפה טיפול בילדים. תרצה אהבה לספר, כי בגיל אפס לא אהבה את השם תרצה, כי היא תהיה גננת, ואין גננת בשם תרצה. ולכן עברה לגור, במלונה של הכלב, עד שמרי ניתרצתה והכריזה: מהיום את תרצה רות הימן שם שמתאים לגננת. מה שאפיין אותה כל השנים"יהיה בדרכי, או שלא יהיה". בעניין המלונה, (הסיבה שיואב גידל את נורית הייתה כי כל הכלבים של תרצה נדרסו ב"עכו כביש" כמו שאומרים בגרמנית.) בזמן מלחמת העולם, בגלל הפצצות האיטלקים על חיפה נשלחה לרמות השבים למריינה והנס. ואיך בזמן המלחמה היה מחנה של חיילים אוסטרלים, שהיו בימי שישי אופים חלות ומחלקים לילדים. בזמן מלחמת השחרור יש תמונה של תרצה מחלקת מים לפליטים, בדרכם מחיפה לעכו. ליד ביתה התבצעה, השמדת שיירת נשק של ערבים מעכו, לחיפה. בשנות הארבעים החליטו בקרית ביאליק, כי תנועת הנוער המועדפת, היא: השומר הצעיר. מרי, ועוד כמה אימהות פנו לתנועה בבקשה לא היו סלולריים, אפילו לא טלפונים. ולכן לכל תנועת נער, הייתה שריקה מוסכמת, והיו שורקים מהרחוב והחבר יצא. כשתרצה, ניסתה להתחמק ממטלות הבית, מרי הייתה שורקת "שריקה שומרית" ותרצה ביצעה את המטלה. לקראת הצבא סופח קן קריית ביאליק לקן קריית חיים. תרצה הופיעה יפה ו"חתיכה", (סקסית), ומיד אספה נחיל של מחזרים, ואני בניהם. למזלנו תרצה בחרה בי. (בהמלצת מרי). עלינו ללהב תרצה החובשת ובעזרת טלפון לחובשת של שובל, פניצילין שנתרם על ידי הווטרינר המחוזי וגיל החברים בעיקר,זה עבד. הקיבוץ היה קשה לתרצה. התרחצו בסבון כביסה במקום סבון רחצה. היו רק סכין אחד, או שנים, לשולחן של שישה. סבל לילדה מקריית ביאליק. לילה אחד הופיע בדואי על חמור ובידיו, תינוקת שנפלה למדורה. הלילה היה גשום והקיבוץ היה מנותק. תרצה, בעזרת חמצן מהמסגרייה, הצליחה לשמור את התינוקת בחיים. עם אור ראשון פונתה על טרקטור, לבאר שבע. הסיפור הגיע למשרד הבריאות, והם ביקשו את תרצה לטיפול בקליטת העלייה. תרצה קיבלה דירונת, בשיכון א בבאר שבע, ובשבתות באה ללהב. קיבלה הכשרה, ובכל בוקר בשבע, האחיות היו מוסעות, למושב, לפי תכנית קבועה. העבודה כללה חיסונים, טיפול בתינוקות, שימוש בחיתולים, טיפול במחלות חבישה ועוד. לחיסונים, תרצה לקחה את המכשפה, המקומית, כסמכות, רפואית, ובהזדמנות זאת הסבירה, כי את הדג למזל אפשר להניח, מתחת למזרון. תרצה אהבה לספר כי באחד מסבבי החלפת חיתולים מצאה כי לא הוחלף חיתול כששאלה את האימא מה קרה, ענתה לה: "יום שלישי התור שלך" בשנות החמישים יושבו בנגב, כמו בכל הארץ. כעשרה מושבים בכמה גושים. ל"חקלאים" לא היה שום קשר לחקלאות ולא הבינו מה עושים עם הציוד שהסוכנות שפכה עליהם. וכאן באו לעזרה "בני המושבים" זוגות או בודדים ממושבים ותיקים שקיבלו משק, באותו מושב. והראו ל"מתיישבים" מה זאת חקלאות. בני המושבים היו העוגן שלה שבמושבים. המפקחת, במשרד הבריאות, פלמחניקית גדולה, וחביבה, הכירה לה את כל אצולת באר שבע שהפכו לחבריה, ובהמשך, גם לחברי. חלפה שנה והקיבוץ דרש מתרצה, לחזור לקיבוץ. תרצה סירבה וסולקה מהקיבוץ. אני החלטתי להישאר. התראינו בשבתות. יום אחד סיפרה לי כי עוד זוג מתחתן ולא יעשו לנו חתונה מיוחדת, נקבע תאריך, נרשמנו ברבנות. עקב מוות, החתונה בוטלה. הרבנות סירבה לדחות. התחתנו בביתה, של רוחל'ה המפקחת של תרצה. מרי הייתה בניתוח, אבל שלחה את ארטור עם טבעת, כי לא סמכה עלינו, ובצדק. תרצה במשרד הבריאות, ואני בלהב. אחרי כשנה עזבתי את הקיבוץ והצטרפתי לתרצה, בבאר שבע. קיבלתי עבודה בסוכנות מחלקת ההתיישבות. (פרטים בסיפור פרויקה, שאכתוב). קיבלתי הצעת עבודה במכון לפריון העבודה בתל אביב. עוברים למרכז. חבר הציע לנו את בית המשפחה שעמד נטוש, בגבעתיים. נוסעים לגבעתיים. מגיעים. "חורבה" אמתית. כשאנחנו, מיואשים, ומבולבלים נפלו עלינו, מהשמיים. זוג, מבני המושבים, אילן ועליזה, ומודיעים לנו: "אתם גרים אצלנו" וכך היה. החלטנו קונים דירה. גיסנו את שתי המשפחות . אספנו מספיק כסף לדירת שני חדרים בבני ברק (יותר זול מרמת גן). תרצה עבדה במשרד הבריאות טיפת חלב. ואני במשרד העבודה, במכון לפריון העבודה. יש עבודה, יש דירה, מגדילים את המשפחה. יואב נולד ב "צהלון" ביפו, הילד הצהוב, היחידי. תרצה, רצתה לחסוך ממנו את הברית, אבל הצלחתי לשכנע, שעדיף מוהל, על הילדים בגן. קיבלתי אישור קבלה לטכניון. עוברים לקריית ביאליק. מרי תרמה שני חדרי אירוח, ובנינו דירונת נחמדה. תרצה קיבלה העברה, ממשרד הבריאות. ואני, קניתי וספה. להגיע לטכניון. יואב קיבל מטפלת ג'ינג'ית שטיפלה בו במסירות רבה. החלטנו, להרחיב את המשפחה נולדה תמר. (פרטים בפרק: ילדים בסיפורי סבא) במסגרת העבודה תרצה, הכירה רופא, המיילד בהיפנוזה. בהריון, היא פנתה אליו, וזכתה בלידה קלה. התחלתי לעבוד ב"חסין אש" תרצה חזרה למקורות. לפי תרצה ההבדל בין המרכז לבאר שבע הוא: במרכז, בשיחת חולין מדברים: מה עשית, מי פגשת. בבאר שבע: מי לוקח את הילד מהגן, מי עושה קניות. בקיצור, משפחה אחת. קנינו דירה בשכונה ה'; "במשעולים". הדירה הייתה קוטג', ותמר, למדה לזחול, במדרגות למעלה ולמטה, בלי בעיות. ותרצה הייתה אחות בבית הספר, בו למדו הילדים. (כנ"ל פרטים, בסיפורי סבא.) להלן קטע שמשתלב בפרק הבא: נרשמנו למבצע "בנה ביתך" לא זכינו. התייעצתי עם הבוס ב"טמפו" והוא המליץ, לקנות מגרש, ברמת השרון. קנינו. התחלתי לעבוד ב"אל-על" תרצה עברה ממשרד הבריאות לקופת חולים מחוז השרון. עבדה בעיקר בסביבה. תרצה רצתה המון שנים להיות "אחות מוסמכת", התחילה את לימודיה בבלינסון ובאוניברסיטת בר אילן קיבלה את התואר: ב.א. בסיעוד. באותו זמן חויבו הבנים, בבר אילן, כולל הערבים, לחבוש כיפות. והדבר גרם להרבה "רומנים" מאכזבים. תרצה שאלה אותי: מה יהיה אם תמר תתאהב בערבי? עניתי יש המון יהודים שאם תמר תתאהב בהם אני אהיה עצוב מאוד. עברנו לניו יורק. גרנו בקווינס. תרצה רצתה ללמוד לתואר ראשון בעבודה סוציאלית. דבר ראשון צריך "טופל" בחינה ממשלתית לשליטה באנגלית. יהדות ניו יורק פתחה מוסד שנקרא "סנטר" שמיועד להכיר למהגרים לאמריקה, כל המהגרים, את התרבות האמריקאית. שם הכירה זקן נחמד בשם בנסון (בן ציון) שלימד אותה אנגלית. ועזר לה לאורך הלימודים. במסגרת הכרת התרבות הסנטר אסף מתאטראות כרטיסים, מכר לנו בדולר אחד לכרטיס. אנחנו נהנינו. התאטראות הרוויחו קהל למילוי האולמות. בסנטר תרצה פגשה המון ישראלים. והפכנו למין קהילה ישראלית בניו יורק. כמוכן תרצה חידשה את קישרי המשפחה עם המהגרים מגרמניה לארה"ב. עקב עבודתי באל על היו לנו כרטיסי טיסה "על בסיס מקום פנוי" טילנו המון ברחבי היבשת. תרצה קיבלה תואר בעבודה סוציאלית. תמר מצטרפת, ואחריה גיל. תמר וגיל עוברים לקליפורניה. החגיגה נגמרה, חוזרים לארץ. תרצה חוזרת ומקבלת עבודה בגהה. לפני הנסיעה, תרצה חתמה, בצרוף שני ערבים על שטר של מיליון שקל (ישנים). (כן, היינו מיליונרים,) שהיא חוזרת לקופ"ח. בגהה עבדה עם פגועי אנורקסיה, ואחרים והדריכה. בבית הספר לאחיות. שוב חוזרים לאל על ניו יורק. תרצה עושה מסטר ביעוץ משפחתי. תרצה אהבה אנשים, ודיברה עם כולם. לדוגמה: יום אחד, בקוסקו, בהמתנה לטיסה, שנדחתה למחרת, גלגלה שיחה עם זוג מורמונים. הבעיה של האישה: לפי האמונה המורמונית, בגן עדן, מחכה לה בעלה הראשון. אבל היא אוהבת, את בעלה הנוכחי הרבה יותר. מה עושים ???. חוזרים ארצה. המשפחה הצטמצמה קנינו את הדירה בסוקולוב. תרצה עובדת ב"שנידר" כיועצת משפחתית. העובדה שאנו גרים בגובה ארבע קומות בלי מעלית הציקה לתמר, נרשמנו למגדלים. ניסינו לדחות את הכניסה כמה שיכולנו, בסוף עברנו ל"צימר". כאן תרצה השתלבה בפעילויות, רכשה המון חברות וחברים. נזכור אותה, לבבית ומחייכת.